איך אתם מתמודדים עם מעברים?
אני נזכרת, שכעברנו לפני שנים לבית הקבע שלנו (אחרי יותר מ -4 שנים בקראוון), היה לי קשה מאד להסתגל. הכל היה לי גדול מדי, הלכתי לאיבוד. התחושה שלי היתה שאם זה רק היה אפשרי, הייתי עוזבת הכל וחוזרת לקראוון הקטן והאינטימי שלי…
במהלך השנים שעבדתי עם זקנים בכלל ועם זקנים עם דמנציה בפרט, ראיתי עד כמה כל מעבר הוא דרמטי בשבילם ויכול לחולל שינוי מהותי. קושי בהתמצאות במרחב, החמרה בבלבול, עליה בחרדות ועוד…
יחד עם זאת, פעמים רבות השינוי הוא בלתי נמנע. החמרה במצב התפקודי והקוגניטיבי לעיתים מחייבת מעבר לדיור מוגן/בית אבות או מגורים עם אחד הילדים. גם שיפוץ הבית והתאמתו לצרכים המשתנים יכול לעורר את אותה תגובה בעקבות השינויים במבנה הפנימי ואפילו מעבר לחדר אחר באותו בית מוכר בשל נגישות.
מה אפשר לעשות? איך להגיב?
גם כאן, אמפתיה, הכלה וקבלה יכולים לעשות הבדל גדול.
לשקף להם את הרגש שעולה, להכיר בקושי עקב השינוי, להיות איתם בתוך הכאוס אותו הם חווים.
נתקלתם בקושי דומה? מוזמנים להגיב ולשאול כאן או בפרטי.